סמל ישראל ויס


סמל ישראל ויס
נפל : י"ג בתשרי תשל"ד, 9.10.1973

"חבר'ה" היה אומר "הפעם זה לא אימונים. נצטרך להלחם. המלחמה תהיה קשה וחבר'ה שלנו בוודאי יפגעו".

פרטים ביוגרפיים

דרגה : סמל

נולד : י"ח בשבט תשי"ד, 22.1.1954

שמות הורים ואחים : אסתר ויהודה, יצחק, דב ואברהם.

גר : ירושלים 

בית ספר : תיכון דתי הימלפרב.

נפל : י"ג בתשרי תשל"ד, 9.10.1973

הנצחה : ההורים תרמו לביהכ"נ ספר תורה על שמו. 2 אחים קראו לבניהם על שמו.

מכתב שנכתב להורים כשעה וחצי לפני הקרב והתקבל יום לפני ההודעה על מותו.



ספורי משפחה

  • "שתי, אמא'לה"

ישראל נולד בירושלים. הוא גדל והתחנך בעיר הולדתו, תחילה בבית-הספר היסודי לדוגמא "עוזיאל" ואחר-כך בבית-הספר התיכון הדתי "הימלפרב". הוא גדל בבית מסורתי, שהקנה לבניו ערכים של אהבת העם ואהבת ארץ ישראל. מילדותו למד ישראל אורחות חיים של אהבת הבריות, כיבוד אב ואם והקפדה במצוות. עקרונות אלה ליוו אותו במשך כל חייו, לכל מקום שאליו הגיע. הוא לא שינה ממנהגיו, לא בבית-הספר ואף לא בתנאים הקשים של החיים בצבא, ואף יותר מכך - בקרב. מתוך שלמות פנימית מלאה היה תמיד מלא כבוד והערכה לאדם כאדם. הוא הקפיד בכבודם של אנשים וידע תמיד להאיר פנים, להקשיב, ולסייע לזולת לכשנתבקש. ישראל היה נער רגיש, שלבו היה קשוב למצוקותיהם של אנשים. הייתה בו רגישות מיוחדת לגבי בני משפחתו.

בן עשר בלבד היה ישראל כאשר שמע ערב אחד בחצי אוזן שאמו צריכה לגמור בדחיפות רבה ביותר תפירת וילון שבה עסקה בבית. בהבינו שהיא נתונה גם ללחץ עבודות הבית נעלם פתאום הילד ורק מאוחר בלילה נזכרה בו אמו. הלכה לחפשו ומצאה אותו באחד החדרים מיוזע ומיוגע, אחרי שגמר את כל עבודות הבית, בצורה פדנטית ביותר. השעה היתה אחרי 11 ואמו צוותה עליו לשכב מיד לישון. "עוד מעט, אמא" – כעבור 3 דקות הוא קורא לאמו למרפסת והיא מוצאת כוס תה ועוגה : "שתי, אמא'לה".

  • לכולם רצה שיהיה טוב

בראש השנה האחרון היה בחופשה. אביו שכב אז בבית חולים הדסה אחרי ניתוח והוא ללכת לבקרו. על אף הפצרותיה של אמו :"אל תלך,בני, בחמסין כזה" כיתת את רגליו מסנהדריה להדסה ובחזרה, וחזר כולו מלא מים ופניו כמו אש. "אמרתי לך, אל תלך". "אמא, בשביל לגרום לאבא את הנחת שגרמתי לו, הייתי הולך למרחק גדול פי חמישה בטמפרטורה גבוהה פי שניים" זאת היתה פגישתם האחרונה.

מעולם לא שכח לציין את ימי שמחת הוריו (יום נישואין, ימי הולדת וכו') בתשורה, אף מפרוטותיו האחרונות. לכולם רצה בכל מאודו ובכל נפשו שיהיה טוב.

במכתבו האחרון, שכתב שעה וחצי לפני הקרב, הביע דאגה אבהית לאחיו הקטן : "אבי, תפוס את עצמך בידיים ותלמד חזק וטוב, כי השליש הראשון הוא השליש הקריטי לגביך. כשאבוא הביתה אני רוצה לשמוע רק תוצאות טובות. מובן?"

  • "אין עוד מי שיקרא לי לצאת"
  • בבית-הספר התיכון "הימלפרב", שבו למד רצו הוריו להעבירו מי'3 לי'2. אולם מחנכו התנגד מתוך נימוק יחיד - הגדיר אותו כ"לב הכיתה", ואם בכיתתו היה הלב, הרי בשכונתו היה הנשמה. ישראל היה אהוב ונערץ על רוב ילדי השכונה. רבים נהגו לבוא אליו ולהשיח את לבם לפניו. הוא ידע להקשיב בתשומת-לב אוהדת ולסייע בעצה ובמעשה לחבר שנמצא במצוקה. לאחר מותו הרגישו רבים מהם כאילו התרוקנו חייהם מתוכן.
  • היה לו חבר טוב בשכונה שאתו היה נוהג לצאת. ערב אחד, אחרי שישראל נהרג, הלך החבר הזה לישון מוקדם. אמו שאלה אותו מדוע הקדים ללכת לישון הוא השיב : "אמא, אין לי כלום. אין עוד מי שיקרא לי לצאת".


ספורי חברים

  • "אסתדר שם"

ישראל גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1972 והוצב לחיל השריון. לאחר סיום הטירונות השלים מספר קורסי-יסוד במקצועות השריון ולאחר שסיימם בהצלחה, החליט להתנדב לפלוגת הסיור של החיל. ישראל היה חייל טוב משום שרצה להיות כזה. הוא היה שקדן וזריז ובעל יכולת רבה. בתקופת המבדקים לסיירת אמר פעם : "אני לא יודע מה אני מחפש בסיור. כושר אין לי, חשק הרבה אין לי. אבל אומרים שזו יחידה קטנה ואני חושב שאסתדר שם". ואמנם אחרי תקופת המשבר הסתדר היטב והשתלב באופן פעיל בצוותו. כושרו הגופני לא היה טוב ולעיתים היה עליו לחרוק שיניים במאמץ לסיים מסע או להדביק את קצב האימונים תמיד סירב שיסחבו אותו או שיתעכבו בגללו.

זכור מסע האלונקות לחברון. לישראל היה שחרור מהרופא, אף על פי כן יצא למסע, אבל בשלב מסוים לא החזיק עוד מעמד ונשבר. מפקדו, אורי מור יוסף, הורה לו לעלות על אחת האלונקות. הוא סירב בעקשנות. לא היה מוכן שחבריו יסחבו אותו. הוא הסתכן בעונש ריתוק ואף על פי כן סירב פקודה כדי לא להקשות על חבריו. לבסוף ויתר לו מפקדו, וישראל סיים את המסע לא על אלונקה.

  • ישראל וייס אמר ויקוימו דבריו

כבר באימונים הראשונים התבלט ישראל משכמו ומעלה כחייל וכאדם. ההתוודעות העמוקה הראשונה אליו היתה בניווט עדולם, הניווט הראשון בקורס הסיור. קודם לכן כמעט ולא התבלט. בניווט הקשה הראה לראשונה את יכולתו,  הוא נטל על עצמו ללכת בראש קבוצתו. הוא השתלט על המפה, ידע לקרוא אותה והיה צועד במשך כל מסע הניווט כ-200 מ' לפני כולם. בביטחון רב ובמיומנות הוביל את חבריו, כשהוא קורא במפה ומתמצא בשטח ללא טעות ובמהירות של מנוסה ובקי.

במחלקתו שימש בתפקיד השליש. אין זה תפקיד מוגדר, אבל ישראל הפך את התפקיד לחשוב ביותר, צירוף של מעין שר ההסברה ושר החוץ גם יחד.  ישראל מילא תפקיד זה באחריות, ביעילות ובנאמנות. הוא קיים את הקשרים עם הסגל ולכן ידע ראשון מה עתיד להתרחש בפלוגה, הוא דאג לעדכן את מחלקתו בכל האינפורמציה לגבי המשימות שיוטלו עליה, ואמנם מחלקתו הייתה תמיד מאורגנת ומעודכנת יותר משאר המחלקות בגדוד. במחלקה התהלכה האמרה : ישראל וייס אמר ויקוימו דבריו. הוא מצץ אינפורמציה מכל מקור אפשרי ומעולם לא טעה.

  • שמר על קיום מצוות בקפדנות

הקפיד ישראל מאוד על קיום מצוות ודקדק על קוצו של יוד במילוין. כל בוקר בשעה מוקדמת היה נוהג להתפלל. עד מהרה מצא עצמו בתפקיד דוברם של "החבר'ה הדתיים" שבין חיילי הפלוגה והיה דואג להם ורב את ריבם. יצא לו שם של אדם שיודע לארגן ולסדר עניינים והכל התחיל מעניין השבת. הוא דאג לסדר את התורנויות ואת השמירות בפלוגה, כך שהשבת שלו ושל חבריו הדתיים תישאר פנויה ושקטה.

בענייני שמירה על הדת לא חשש אפילו לריב עם מפקדיו, כשהיה סבור שהוא וחבריו הדתיים מקופחים. על רקע אי הבנות ומחלוקות בנושא הדת הגיע ישראל בשלב מסוים בקורס עד משבר, ואף חשב לעזוב אותו. איש ממפקדי היחידה לא היה דתי, וישראל חש שאין מבינים אותו ושאין מתייחסים כראוי לשומרי מצוות ביחידה. יואב הרמתי ואורי מור יוסף סייעו לו להתגבר על המשבר ואז כמו השתנה הכל וישראל השלים עם השירות הצבאי ועם היחידה, שהיתה מורכבת בעיקרה מבני קיבוצים ומבני חילוניים.

  • מרצו היה בלתי נדלה

הקצב שלו היה מדהים. תמיד היה מספיק לעשות את הכל ומעולם לא שמעו אותו אומר : עכשיו אין לי זמן, תבוא אח"כ. בבקרים היה מספיק להתפלל, להתרחץ, להסתדר, ועוד להביא מים לניקוי החדר לפני המסדר, בשעה שחבריו עוד לא הספיקו לפתוח את הקיטבג שלהם. הציוד שלו היה תמיד מושלם ופתוח לשימושם של כל חבריו. כולם היו מתגלחים במכונת הגילוח שלו ומצחצחים את נעליהם בכלי הצחצוח שלו.

עוגות הפרג הגדולות של ישראל היו מפורסמות בכל הפלוגה והיו רכוש הכלל. לקראת סיום הקורס הרגיש את עצמו כה טוב בפלוגה עד שהחליט להמשיך. "אודי" אמר לחברו "החלטתי לעשות קורס מש"קים ואח"כ ללכת אפילו לקורס קצינים".

ביום הכיפורים על אף ההיתר שניתן להפסיק את הצום, צם ישראל עד הסוף. בימים הראשונים של המלחמה מצא זמן להתפלל תוך כדי לחימה. הוא היה מא"גיסט שמאלי. שלושה ימים ושלושה לילות לא נחה הפלוגה לרגע. על אף העייפות והמאמץ שמר ישראל על רוח טובה וידע לומר מילה טובה . הוא ידע שהפעם זאת מלחמה רצינית. "חבר'ה" היה אומר "הפעם זה לא אימונים. נצטרך להלחם. המלחמה תהי הקשה וחבר'ה שלנו בוודאי יפגעו".  ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973), עלתה פלוגת הסיור שלו על מארב של חיילי קומנדו סורים באזור בוקעתה. בהסתערות להשמדת המארב, נפגע ישראל ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל.