סרן אורי כרשני


סרן אורי כרשני
נפל : י"ג בתשרי תשל"ד, 9.10.1973

" נוער, היום עומדת לפרוץ מלחמה "

פרטים ביוגרפיים

דרגה : סרן

נולד : כ"ו בכסלו תש"י, 17.12.1949

שמות הורים ואחיות : שולמית וחנן, מירי, רינה ואביטל.

רעייה : יעל

גר : רחובות 

בית ספר : תיכון מקצועי אורט

נפל : י"ג בתשרי תשל"ד, 9.10.1973

הנצחה : צילומים וחוברת "אורי אקרא לו אורי שלי" כמזכרת מהאחות מירי רפאל.



ספורי משפחה

  • אהב להתעסק בחשמל

לאחר שנתיים של "עבודה יוצרת" בגן העירוני עבר לבית-הספר היסודי "משה סמילנסקי". נער פיקח, עדין ובעל יוזמה. מאז ומתמיד אהב להתעסק בחשמל ובאלקטרוניקה ונחלץ מנוסחאות המתמטיקה בקלות לכן, המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון-מקצועי "אורט" במגמה לאלקטרוניקה. גישתו ללימודים ולעבודה הייתה רצינית ובוגרת. הוא רצה לרכוש ידע ולהכשיר את עצמו לעסוק באלקטרוניקה לכן הקדיש את רוב זמנו ללימוד המקצועות הריאליים. מתמיד הצטיין בכל הקשור בתכנון, בהרכבה ובתיקון של מכשירים חשמליים. רצונו היה להיות מהנדס או לעסוק במקצוע הקשור במכונות.

  • "מם, כולם בבית? אבא, הבנות?"

כמו אור ימי החנוכה – בהם נולד- כן היה למשפחה. אורי היה נעדר מהבית לעיתים רחוקות, אז היתה הרגשת ענן של ריקנות שהיה נעלם ברגע שחזר להיות איתם. בכל יום שישי היה אורי מגיע הביתה סחוט, מת מעייפות, עולה על מהדרגות בכבדות. "שלום. והבנות, איפה הבנות? מה שלומך, מם? ואבא?" האב ובנו היו יושבים יחד שעות ומתווכחים. לגבי אורי כל מילה של אביו היתה נכונה ומדויקת. ארוחות ליל שבת היו שמחות ועליזות. כשהאבא היה כועס על הבנות לעיתים היה אורי רץ אחריהן, מבדר אותן והיו משתוללים יחד. אורי היווה את מקור האור בבית. את הבית העדיף על כל סוג של הנאה אחר.

כשאורי היה מגיע הביתה היתה אמא מכינה הרבה עוגות ואחת תמיד, שוקולד עם ציפוי, האהובה עליו במיוחד. במקרה שלא היתה העוגה מוכנה עדיין או לא היה חשק לעשות, היה אורי עושה. מידי פעם היה מפתיע את המשפחה במאכלים שלא טעמו מעולם.

  • "בחג זה אין מתנות ממני"

מאז היותו מתבגר היה מקדיש חלק גדול מחופשותיו לעבודה מפרנסת. שמח להביא כל פרוטה למשפחה ומצניע לכת בדרישותיו. דאגות המשפחה היו דאגותיו מאז ומתמיד, ועם השנים היה נוטל בהן חלק הולך וגדל ; מילתו היתה נשמעת בכבוד ובהוקרה. לכל בעיה שהתעוררה בבית היה אורי מתייחס ברצינות ובעניין רב והיה פותר אותה. אורי עזר ושמר על חיים שקטים.

בערב ראש השנה האחרון, ישבו כולם יחד, שמעו בדיחות מאורי וקבלו מתנות. אורי הודיע:"חברה, אני מצטער אבל בחג זה אין מתנות ממני – תהיינה עוד הזדמנויות".

  • חבר מועצת תלמידים

מספרים מוריו : אורי אהב את הצדק והיושר. רצינותו וגישתו המיוחדת לחיים היו מרשימות. מחשבותיו היו נתונות בראש ובראשונה לאחרים, ורק אח"כ לעצמו. מבטו אומר כנות, רצון לעזור לאחרים. משום היותו חבר מועצת תלמידים, הביא בעיות, העלה הצעות. כשהגיעו יום אחד תלונות על טיבו ומחירו של מוצר, שהתלמידים קנו בהפסקות בחנות המכולת הסמוכה, החליט אורי לבדוק את העניינים בעצמו. הפעלתנות והתאווה לעשיה איפיינו אותו מילדות. הוא ביקר בכל חנויות המכולת בעיר, בדק והישווה מחירים. לבסוף הגיע למסקנה, שתלונות התלמידים לא היו מוצדקות. הוא ביקר בחריפות תלונות כאלה, למרות שהדבר עלה לו לפעמים בירידת הפופולאריות בקרב חבריו.

כיתתו היתה כזו שרתחה, סערה וטענה. מתוך הסערות בקע קולו השקט, המאופק, הצלול של אורי. אורי שקול, מחדיר אחריות ובו בזמן אין הוא מתרפס, מפלס לעצמו דרך בתבונה, אינו מקבל מראש את דעתו של ביה"ס, אך פתוח, רוצה להבין ומוכן להבין. הוא יודע להסביר את סיבות הסערה אך, גם קולט את גורמי המציאות. את דרך הביניים, את שביל הזהב הוא מחפש בעיניו, בלבו. קולו השקול, בעל הטון המינורי, התרבותי והמרגיע – פועל ומשכנע.

חבריו מספרים שאף פעם לא הצליח להסתגל לרעיון של "לא מקישים על הדלת-פשוט נכנסים" ו"אנחנו כאן", כשהיו נתקלים בבעיה או במבוי סתום היו משאירים לאורי להגיע לפתרון משום שידעו שרק הוא יפתור את הבעיה בפשטות ובהגיון בריא שהיו אופיינים לו.

אורי מאז ומתמיד אהב להתעסק בספורט והענף בו עסק יותר מכל היה כדורסל. עד ליום גיוסו שיחק בנבחרת הבוגרים של מכבי רחובות. כמו-כן היה חבר בתנועת הנוער "המכבי הצעיר" בסניף רחובות. אהב טיולים ובמיוחד בגליל ובגולן.

  • "אני מרגיש כי המטוס חזק ממני"

כשהיה תלמיד החליט לנסות בבוא היום להתקבל לקורס טיס של חיל האוויר ולכן התעניין באווירונוטיקה, קרא ספרים רבים בתחום זה ועסק מאז ילדותו בבניית ובהטסת דאונים וטיסנים. מספרת ידידתו זהבה :"היו לי חלקים להרכבת מטוס פנטום ואורי התלהב ממנו. אורי בנה לי אותו ולאחר התעקש לצבעו בצבעי הסוואה. אורי בשביל מה? לא צריך.. אבל זה לא עזר".

בכל שנות לימודיו בביה"ס לא הצליח אורי לשפר את כתב ידו, אולם זה לא הפריע לו להתקבל לקורס טיס. הוא היה מאושר כשהתקבל לקורס והתחיל באימונים ובלימודים.  מספרת מורתו מרים להב :"באחת הפעמים סיפר לי בעצב כי הוא כבר טס סולו במטוס סילון, אך הוא מרגיש כי אינו יכול להתמודד עם המטוס:"אני מרגיש כי המטוס חזק ממני" אמר. ניסיתי לעודדו והוא הוסיף :"אינך יכולה לתאר לך את ההרגשה, שאני הקטן טס מעל הטנקים והתותחים במדבר, ומביט על הכל מלמעלה למטה. זוהי הרגשה נהדרת, הרגשת עוצמה וקשה יהיה להתרגל אחרת"

  • "צריך להסתגל למציאות"

מספרת ידידתו זהבה : "היה בו חוסר מרירות. פעם כשהיינו אמורים לנסוע עם משפחתו של אורי לים, היה ויכוח בין אורי לאמו. כנראה שהוא היה צריך לסדר משהו לפני הנסיעה לים- הסוף היה שאורי לא נסע ולמרות שאהב מאוד את הים, לא היתה בו כל מרירות -הוא ידע לקבל זאת".

גם בענין קורס טיס – הרי זה היה חלומו, ולאחר שעזב אותו זה לא הותיר בו משקע כבד, אמר "צריך להסתגל למציאות", פנה לדרך אחרת והצליח בה.

  • תמיד נכון לעזור

התכונה שייחדה את אורי הייתה אהבת האדם והנכונות לעזור לזולת. מעולם לא סירב לחבר שביקש את עזרתו, נהג להאזין באורך רוח לבעיות שהטרידו את ידידיו וסייע להם בעצה ובמעשה. בזכות גישתו הישירה והכנה וקסמו האישי רכש ידידים רבים, שאהבו להיות במחיצתו. דלת ביתו הייתה פתוחה בפני כל חבר, בהכנסת-אורחים לבבית וחמה. אישיותו כבשה את לב כל מכריו והם נתנו אמון ביושרו ונהנו מהאווירה הנעימה במחיצתו. אורי היה צעיר תוסס, נמרץ ורב פעלים. זהו בחור שתמיד נתן את הכל, תמיד שאף להיות בשורה הראשונה, אך תמיד ניסה להצניע את מעשיו.

מספרת ידידתו זהבה :"אורי היה ילד טוב. אורי היה בא כל יום שישי אחה"צ לקחת את אחי למשחק כדורגל. תמיד שאל אותי אם אני זקוקה לעזרה במתמטיקה (הייתי בתיכון). אם הייתי אכן זקוקה לעזרתו, היה יושב איתי מזיע אחרי המשחק ומסביר לי".

מספר חברו חנוך בתקופת שירות לאומי : " היינו בקיבוץ בארי שבנגב. היינו צריכים להתארגן לעבודות משק שונות. ידענו שהעבודה בחממות היא הקשה ביותר ולא רבים החבר'ה שרצו לעבוד שם. הראשון שקפץ על ה"מציאה" היה אורי. הוא היה בחור שאהב להתמודד עם כל בעיה או עבודה קשה. אורי שכנע מס' חבר'ה ואותי להצטרף לעבוד איתו בחממות. בעבודה הלהיב אורי את החבר'ה לעבוד ברצינות. לאחר שסיימנו את העבודה בחממות אמר לנו המדריך שאנו הצלנו את הענף מאחר ובאותה עונה לא היה מי שיעשה את העבודה שאנו עשינו. כולנו ידענו שהעבודה הטובה שנעשתה היא הודות להתלהבותו וחריצותו של אורי".

  • זבלן

בנוכחותו לא היו רגעים של שתיקה מעיקה או שעמום. אורי היה איש שיחה, איש ויכוח שבאמונתו במשהו היה סוחף בהתלהבותו. בכל ענין היתה לו עמדה מוגדרת, לאחר שקבע את יעדיו, לא ידע פשרות ונהג ללכת עד תום, בעקביות. מספר חברו יוסי סיידון:" הדבקנו לאורי את הכינוי הנפוץ בצבא והוא "זבלן" (אדם שמדבר הרבה) – לא יתכן ויעלה איזה נושא ואורי לא יוכל לספר עליו במשך שעה. היה לו ידע נרחב כמעט בכל תחום ואפשר היה לחשוב, בשעה שהוא מדבר על משהו, כאילו וזה תחום התמחותו. קשה מאוד היה לשכנע אותו. כל הוויכוחים איתו הסתיימו בלא כלום, ולא הצלחנו לשכנעו. ובכלל, היו לו דעות מגובשות בענייני חברה ומדינה, וידענו שעל דעות פוליטיות וחברתיות אל לנו לבוא לכלל ויכוח איתו. ממילא הוא לא ישתכנע".

מספרים חבריו חיותה ויהושע :"כשפגשת בו, שתיים שלוש מילים מפיו ומיד "קנה" אותך. הוא היה בעל אישיות מקסימה, מחשבה צלולה וידיו בכל מלאכה".

  • "אל תדאגי, יולק'ה, יהיה טוב"

את מועד נישואיו באוגוסט 1973 קבע לפי מועדי הקורסים כדי שהמאורע לא יפריע לפעילותה של הפלוגה. אורי הודיע לאמו שתוך חודשיים עליהם להכין את החתונה, כולל הבאת הסבתא מבלגיה. נטל חופשה קצרה ממקום שירותו בצה"ל, כדי לשאת לאישה את חברתו יעל, שהייתה קצינה בחטיבה שלו. הם הקימו את ביתם בבאר-שבע, כדי שאורי יוכל להיות קרוב ליחידתו.

מספרת יעל, אלמנתו :"אתה בדרך לרמה – אל תדאגי, יולק'ה, יהיה טוב. זאת תהיה המלחמה האחרונה". אני זוכרת ששמענו פעם את השיר "עוד אזכורה , אורי" ואני הסתכלתי בך כשדמעות בעיני, ואתה צחקת "טפשונת".

5 שבועות הם היו נשואים.


                                   שיר שחיברה אחותו מירי   

                               מדוע הלך החייל שלי ?

                               מדוע העולם כה אכזר,

                               מדוע הלך החייל שלי ולא חזר?

                               ובכלל, למה תמיד ישנן מלחמות,

                               שכה רבות בהן נשמות טהורות הולכות?

                               היכן אמצא עוד חיוך שכזה מלבב

                               ואת מבטו של האח האוהב?

                               ומתי אשמע עוד את קולו המרגיע,

                              כשהיה אומר :"חכי אחות עוד אגיע".

                              לא האמנתי. חיכיתי וחיכיתי לשווא,

                              ימים רבים ציפיתי הוא לא שב.

                              הוא הלך והשאיר בליבי אהבה הכואבת אותו,

                              זכרונות עמוקים של ימים נפלאים והמון גאווה.

                              החייל שלי מילא את חובתו.

                              הוא נהרג הגיבור, ציווה חיים לעמו,

                              בקרבות הבלימה ברמת הגולן

                              נפח נשמתו.

                                   ואני כאן נותרתי דוממת בוכה, ואין עוד כח

                                  ואת החייל שלי אין בי לשכוח!

                                  אני חיה אותו כל רגע

                                  ורואה את ידו מלטפת,

                                  כמו תמיד מילות עידוד.

                                  אך מעתה רק השאיר זכרונות

                                  שמהם לא אשתחרר עוד לעולם,

                                  ועולמי עד קץ ימי יוותר מהומם.

                                  ואין ניחומים ואין כל לעזור.


ספורי חברים

  • איש מקצוע מעולה

אורי גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1968 והוצב לחיל-האוויר. הוא התנדב לעבור קורס טיס והשלים בהצלחה את השלבים הראשונים והקשים של הקורס, ואף זכה ליהנות מחווית הטיסה. אולם לאחר 14 חודשים הודח מהקורס והועבר לחיל השריון. בחיל זה השתלם בקורס סיור ובקורס מש"קי-סיור אותו סיים כחניך מצטיין. ונשלח לשרת ביחידת הסיור של חיל השריון, במסגרת חטיבה 7. אחרי תקופת שירות השלים בהצלחה קורס קציני חי"ר בבית-הספר לקצינים של צה"ל , ואחריו קורס קציני סיור בבית-הספר לשריון. לאחר שהוענקה לו דרגת סגן-משנה, שב כמפקד מחלקה ליחידת הסיור, שבה החל את דרכו בחיל השריון. לאחר ששימש כמפקד מחלקה וקלט טירוני שריון ברפיח הועלה לדרגת סגן ומונה לתפקיד סגן מפקד הפלוגה. אורי היה איש מקצוע מעולה, שדרש ביצוע מדויק ומושלם של פקודות הצבא. הוא הקפיד על פרטים קטנים כגדולים והצליח, בתום ימים ארוכים של אימונים קשים, להביא את היחידה לרמה מקצועית גבוהה. הוא הצטיין בכושר ארגון.

 בסיירת משרתים טובי הלוחמים והמיון הוא קפדני. אך, תמיד נמצאים חיילים המתקשים במאמץ ואורי ראה לו כמשימה לבנות אותם, ללמדם, להסביר (אפילו מס' פעמים) ובלבד שלא ינשרו בהמשך דרכם ושלא יעזבו את הפלוגה. במלחמה קיווה אורי, שהיחידה שבנה בעבודה קשה כ"כ, במאמצים רבים כ"כ, תוכיח את עצמה ותיתן את המיטב שבה. הוא רצה להגיע עם לוחמיו לשלמות.

  • "אסור להכניס בנות לחדרים" 

האהבה הגדולה של אורי לפלוגה הביאה לעבודתו הקשה והמאומצת. ימים ולילות בשבתות ובחגים – כשהיה צריך ללא התחשבות בחופשה, היה מגיע למחנה, לפלוגה, דואג לכל, מארגן, מכין לקראת הסדרה, הנווט, השיעור.

אורי לא שמר על מרחק מהחיילים אך הם רחשו לו כבוד והערכה.

בתפקידו כסמ"פ הצליח לפקח על ניהול היחידה ודאג בעיקר לתנאי השירות של חייליו. אורי האמין כי יחידה-לוחמת צריכה להיות מושתתת על מערכת יחסי-אנוש הוגנים ועל רעות והבנה בין מפקדים לחיילים. הוא הצליח לגבש רוח יחידה ואחוות לוחמים. היחידה שבפיקודו נודעה כמשפחת לוחמים מגובשת, ששוררים בה יחסי חברות נאמנה והכל נעשה בה מתוך תחושת ייעוד והבנת הצרכים והמטרות. אורי השתדל להקל על חייליו ולשפר את תנאי השירות שלהם. הוא ידע להאזין לבעיות שהטרידו אותם וניסה לעשות כמיטב יכולתו כדי לסייע בפתרונן.

הוא דיבר על שק"מ מיוחד, מועדון לפלוגה, פרחים ודשא לפני החדרים.

בצד קפדנותו שלו, ידע לתת יחס לחייליו. הוא דאג שאחרי מסע מפרך יהיה ערב הווי מאורגן עם כל טוב. למסיבות היה דואג להזמין בנות : "אם עושים מסיבה – אז צריך להזמין לפה בנות". הוא היה אומר : "לפי ההוראות מגבוה, אסור להכניס בנות לחדרים, אבל הפלוגה די רחבה ויש ספסלים – גם שם רומנטי ואם המצב מחמיר – אני מרשה להוציא גם מזרונים החוצה".

  • חייל מעולה

בשנת 1971 סיים אורי את השירות הסדיר והתנדב לשרת בצבא הקבע. הוא אהב את חיי הצבא ואת הכרוך בהם. הוא רצה לשאת בנטל האחריות של ניהול יחידה לוחמת, העוסקת באימונים ובפעילות מבצעית, וחש כי בתחום זה יוכל לתרום הן לעצמו והן לצה"ל. בפברואר 1973 סיים בהצלחה קורס מפקדי-פלוגות בשריון ומונה לתפקיד מפקד פלוגת סיור. בכך ראה את שיא פעילותו בפלוגה זו, שבה החל את דרכו בחיל השריון כחייל מן השורה, ועבר את כל שלבי הפיקוד. הוא שלט היטב בתחום המקצועי של תפקידו וידע להלהיב בכושר הדיבור המדהים שלו את הסגל ואת החיילים ברעיונותיו המהפכניים. גם אחרי נישואיו לא שינה ממנהגיו לעבוד עד 2-3 בלילה. היה קופץ הביתה לשלוש שעות וחוזר לבסיס.

אורי הקפיד על משמעת ועל מילוי הוראות. כשם שדרש מחייליו, כן דרש מהקצינים ומהמש"קים של הפלוגה. תמיד הקפיד כי בניווט החיילים לא "יסבנו" – זו היתה שנאתו: השקר. אהב חיילים ממושמעים וישרים.

אורי היה עקשן. כשהחליט משהו, היה מוכן ללכת עד הסוף וכך גם ביצע את משימתו האחרונה, לאחר גילוי חיילי הקומנדו הסוריים.

הוא היה חייל מעולה. את כל התרגילים היה מדגים בעצמו לפני חייליו. אהב להסביר יותר מאשר לתת פקודות, משתתף איתם במסעות, מלווה אותם בניווטים. אורי אהב את הארץ ואת נופיה, אהב לטייל, לסייר ולנווט. היה אומר : "תן לי לנווט – והכל בסדר". היה נווט מעולה ושלט בשטח ובמפה.

  • " נוער, היום עומדת לפרוץ מלחמה "

במסדר האחרון לפני העליה לרמה, כשכל כל הציוד והכלים היו מוכנים לתזוזה, אסף אורי את הפלוגה. אורי איננו דברן. זהו מפקד צעיר ושקול ומילותיו היו חדות וקצרות : "נוער, היום עומדת לפרוץ מלחמה, זה לא צחוק. לא פעולה ולא שום דבר אחר, אלא מלחמה". הבטיח אורי לפיקודיו "חבר'לך, אם הכל יהיה בסדר ונחזור, נצא לחופשת סוכות. אבל אם כבר עולים, אני מקווה שנחזור עם בטן ריקה, בלי תחמושת".

במלחמת יום-הכיפורים השתתפה יחידתו בקרבות הבלימה וההבקעה נגד הסורים ברמת הגולן. למלחמה יצא בלא שמחה אבל עם תאווה גדולה לעשות, להועיל, להוכיח את יכולתה של היחידה שבנה, האמין בצדקת מעשיו וידע היטב את העומד לפניו. חיילי הסיירת נהלו קרבות בלימה מרים ועקשים נגד השריון של הסורים, שהיה עדיף בכמות. אך למרות עדיפות זו הצליחה היחידה לבלום בגזרתה את התקדמות הסורים לתוך רמת הגולן. כל שלושת הלילות שעבר במלחמה לא עצם עין לרגע. הוא פיקד על קבוצת הנגמ"שים. בימים היה בתנועה מתמדת, ללא הפוגה. ביום ובלילה הוביל את הפלוגה בניווט מבריק לכל מקום שאליו נקראה. החיילים התפלאו כיצד נתן הוראות בקור רוח.

בקרב הטנקים הגדול שהתחולל ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973) בעמק הבכא, היתה הפלוגה פרושה מאחור לאבטח את הטנקים מאנשי חי"ר סוריים. אורי לא הסתפק בכך. עם הכלי שלו התקדם עד קו הטנקים הראשון, חילץ פצועים תחת אש תופת והיה מעביר לאחור. אחרי הקרב הראשון בבוקעתה וחילוץ פצועי "גולני", נכנס לתוך השטח כדי לחסל את המארב הסורי. בפגיעה הראשונה נהרג גילי ברזילי שנהג את הנגמ"ש ואיבד את השליטה עליו. אורי ירד כדי להחליף את גילי ואז  נפגע מטיל R.P.G ונהרג. אורי, שהכל היה אכפת וכואב לו. טבעו לא הוצג לראווה- אצלו זה בלט בשקט המיוחד לו.

אורי הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ברחובות. השאיר אחריו הורים ואחיות.